"מוזאון גם הוא מבנה אבל לא בהקשר רגיל", אומר שמעון קורנפלד, מנכ"ל תפנית, "עוצמות התוכן ועוצמות החוויה המועברת באמצעות אומנות ועיצוב הן גדולות במיוחד. הכוחות הם חזקים. צריך להבין שכל מוזאון עומד לפחות על שלוש רגליים: על האוצרות (עבודתו של האוצר או האוצרת) – שהיא התוכן, על האמנות והעיצוב ועל עבודת הבינוי. נדירים מנהלי הפרויקטים או "האינטגרטורים", כפי שהם מכונים בעולם המוזאונים, שיודעים להתמודד עם שלושת התחומים האלה ברמה נאותה מבלי לייצר חולשה קריטית באחד מן התחומים ובכך לאפשר לפרויקט להתבדר. מקובל מאוד, בחלק מהמוזאונים לקחת מנהל פרויקט לבינוי ומפיק לתצוגות, אבל אז השאלה היא מי מסנכרן ביניהם, מי המתכלל (האינטגרטור). יש מוזאונים או ארגונים בעלי ניסיון שיש להם אנשי מקצוע שיכולים לפקח על מנהל הפרויקט ועל המפיק ולדאוג לכך שהפרויקט יתקדם בלא תקלות, אבל זה נדיר. אינני איש תוכן וגם לא אוצר, אבל אני מבין די הצורך ואי אפשר לומר לי: 'זה לא עניינך, אנחנו ניתן חומרים כשניתן חומרים, עזוב אותנו'. הרי ברור לכול עד כמה קריטית היא עבודת האוצרות ובעקבותיה עבודת העיצוב והפקת התכנים האומנותית, הרי אם אלו לא מתקדמים כל הפרויקט נתקע. אולם כמה מנהלי פרויקטים יודעים די הצורך על עבודת האוצֵר, המפיק, המעצב והאומן כדי לתאם ביניהם ולנהל אותם על פי לוח זמנים? כאשר מופיע מישהו שלא בנה הרבה מוזאונים ובפועל הוא איננו מבין בזה כלל – הוא מתחיל באזור הנוחות שלו, לדוגמה, אם הוא מגיע מתחום הפקת התצוגות הוא יתחיל בתצוגות, ייקח לו זמן רב להבין שהוא אינו מגדיר לעצמו את מגבלות הבינוי ואת דרישות הבינוי או את התקציב, ויגלה זאת מאוחר מדי. במקרה הטוב הוא יחזור כמה צעדים אחורה, ובמקרה הגרוע הוא ייתקע. אם הוא מגיע מתחום ההנדסה הוא חושב על הבינוי, הוא סבור שקידום הבניין יקדם את הפרויקט, אבל אז הוא מגלה שאנשי התוכן והמעצבים עובדים בתוך בועה, הוא לא הגדיר להם מגבלות ודרגות חופש והם לא הגדירו לו צרכים, הם לא מדברים באותה השפה. יש להוסיף לכך את הדיונים הסוערים שנערכים בדרך כלל סביב האוצרות והעסק יכול להיתקע בקלות והוא אכן נתקע. לאחרונה אני פוגש כמעט בכל חודש לקוח שבא להתייעץ, מבקש שנבדוק ונערוך בקרה מדוע פרויקט המוזאון תקוע. תמיד אני מגלה שלא דאגו למתכלל (אינטגרטור) שיעשה את החיבורים. אין שם מישהו שמבין את כל הצדדים. מדובר בעולם שלם שמעורבים בו גורמים מתרבויות עשייה שונות, שאינם מצליחים להיות מתואמים ביניהם, ולעיתים גם עסוקים במלחמות אגו.
בנושא המוזאונים התכלוּל הוא קריטי. גם בפרויקט בינוי של מפעל לייצור שבבים יש תכלול, אולם יש די אנשים שזאת המומחיות שלהם לתכנן קו ייצור ודי אנשים שהמומחיות שלהם לתכנן מבנה שיהיה בו פס ייצור, ואפילו מספיק מנהלי פרויקטים שיודעים לתכלל בין השניים. לעומת זה, במוזאונים מעט מאוד אנשים יודעים להביט על כל התמונה, מכל הכיוונים. מעט מאוד אנשים יודעים לעשות את הבינוי ברמה נאותה, כך שיתמוך בתוכן, בעיצוב, באומנות ויחד עם זה להתמודד עם התכנון והרישוי וגם להפיק את התצוגות ולבצע אותן, וגם להבין מה התוצרים שהאוצֵר חייב לתת כדי שהוא לא יעצור את הפרויקט.
אבל אחרי הכול מוזאון תוכן (להבדיל ממוזאון לאומנות יפה) מתחיל תמיד כשרוצים לספר סיפור, הכוחות סביב הסיפור מאוד אמוציונליים, איך לספר אותו? מה להדגיש? נוצר סביב העניין הזה מתח מיוחד שמרתק אותי פעם אחר פעם, בעיקר כשהסיפור טעון פוליטית וחברתית, לקחת את כל המתח הזה ולהפיק ממנו בסוף מקום שאנשים נוהרים אליו – מסב לי ולכל העוסקים במלאכה סיפוק אדיר.
